הקשר בין בעיות בבלוטת התריס להשמנת יתר

בלוטת התריס, הנקראת גם בלוטת התירואיד ובלוטת המגן, היא בלוטה חשובה המשחקת תפקיד מרכזי במערכת האנדוקרינית של האדם. במצב לא תקין, הבלוטה יכולה להימצא במצב של תת פעילות של בלוטת תריס או פעילות יתר של בלוטת התריס. המצב שעשוי להוביל להשמנת יתר הוא תת פעילות של הבלוטה.

מה הם הגורמים לתת פעילות של בלוטת התריס וכיצד מטפלים בה?

בלוטת התריס, הנקראת גם בלוטת התירואיד ובלוטת המגן, היא בלוטה חשובה המשחקת תפקיד מרכזי במערכת האנדוקרינית של האדם. ההורמונים החשובים ביותר שמפרישה בלוטת התריס נקראים T3 ו-T4 או תריודוטירונין ותירוקסין (בהתאמה). לשני הורמונים אלה השפעה משמעותית על קצב חילוף החומרים שלנו, כשבנוסף מייצרת ומפרישה הבלוטה הורמון שלישי הנקרא קלציטונין, המשחק תפקיד חשוב במשק הסידן.

הבלוטה ממוקמת משני הצדדים של קנה הנשימה, צורתה כצורת הפרפר והיא מונחת ממש מתחת לעור, מתחת לגרוגרת. היא מורכבת מזוג אונות המחוברות זו לזו באמצעות חלק שלישי הנקרא isthmus, בבוגרים משקלה של הבלוטה נע בין 60-18 גרם וגודלה נע בין 6-1.5 ס”מ.

במצב תקין הבלוטה מפרישה הורמונים בהתאם לצורכי הגוף ולמסרים המגיעים אליה מבלוטת ההיפופיזה, השולטת עליה. במצב לא תקין, הבלוטה יכולה להימצא במצב של פעילות יתר או במצב של תת פעילות. אלו הן למעשה שתי הפתולוגיות העיקריות שיכולות להתרחש בבלוטה: תת פעילות של הבלוטת התריס או פעילות יתר. המצב שעשוי להוביל להשמנת יתר הוא תת פעילות של הבלוטה ובו נעסוק במאמר שלפניכם.

בלוטת התריס

הבקרה על פעילות בלוטת התריס

את הבקרה על תפקוד הבלוטה מחלקים למספר רמות, כשברמה העליונה אנחנו מוצאים הורמון הנקרא TRH, ראשי התיבות של TSH releasing hormone. הורמון זה מופרש מההיפותלמוס ותפקידו לגרות את בלוטת ההיפופיזה (בלוטת יותרת המוח) להפריש הורמון הנקרא TSH, ראשי התיבות של Thyroid stimulating hormone או הורמון ממריץ בלוטת התריס. הורמון ממריץ בלוטת התריס מופרש מההיפופיזה ותפקידו לעודד את בלוטת התריס להפריש הורמונים.

ההורמונים המופרשים מהבלוטה מעכבים את ההפרשה של TRH ו-TSH וכך כאשר הריכוז של הורמוני בלוטת התריס בדם גבוה, רמת ההורמונים שתפקידם לעודד את הבלוטה להפריש הורמונים, פוחתת. לחילופין כאשר רמת הורמוני בדם נמוכה מצורכי הגוף, חלה הפרשה מוגברת של TRH ו-TSH.

מה הם הגורמים לתת פעילות של בלוטת התריס?

תת פעילות של בלוטת התריס היא ההפרעה ההורמונלית השכיחה ביותר ונכון להיום מהווה את הגורם השני בשכיחותו לפנייה לייעוץ הורמונלי (מחלת הסוכרת ממוקמת במקום הראשון). סך הכול נהוג לסווג את הפתולוגיה לשלוש קבוצות, בהתאם לגורם שהוביל להתפתחות הבעיה להלן:

  • תת פעילות ראשונית – תת פעילות של בלוטת התריס שמקורה בהפרעה בבלוטה עצמה.
  • תת פעילות שניונית – תת פעילות של בלוטת התריס שמקורה בירידה בהפרשת TSH מההיפופיזה.
  • תת פעילות שלישונית – תת פעילות של בלוטת התריס שמקורה בירידה בהפרשת TRH מההיפותלמוס.

קרוב ל-100% מהמקרים שבהם מאובחנת תת פעילות של בלוטת התריס, מקורם בתת פעילות ראשונית ופחות מאחוז אחד מקורם בהפרעות בהפרשת TRH או TSH. הסיבה המרכזית לתת פעילות של הבלוטה היא מחלת השימוטו: מחלת חיסון עצמי שבה מתפתחים נוגדנים המובילים לתקיפה של הבלוטה על ידי מערכת החיסון.

מחלת השימוטו שכיחה פי 8-5 בנשים ומתפתחת בקרב אנשים בעלי רקע גנטי מסוים. גורמים נוספים לתת פעילות של הבלוטה כוללים בין השאר נזק משני שמקורו בהקרנות לאזור הראש והצוואר, הסרה כירורגית של הבלוטה, שימוש בתרופות מסוימות, הרס של הבלוטה בעקבות טיפול רפואי ביוד רדיואקטיבי ועוד.

כל הגורמים הנ”ל רלבנטיים למדינות שבהן לא קיים מחסור ביוד. יחד עם זאת הגורם המרכזי ברחבי העולם לתת פעילות של הבלוטה הוא מחסור ביוד בתזונה. זאת כיוון שיוד הוא מרכיב חיוני של הורמוני הבלוטה ובלעדיו לא יכולה הבלוטה לייצר T3 ו-T4. בין התרופות שעשויות להשרות תת פעילות של בלוטת התריס ניתן למצוא תרופות ממשפחת מעכבי טירוזין קינאז, ליתיום, אופיאטים שונים, גלוקוקורטיקואידים ועוד.

מה הם התסמינים של תת פעילות של בלוטת התריס?

במצב של תת פעילות של בלוטת התריס ייתכנו תסמינים רבים ומגוונים, המשתנים בהתאם לחומרת הבעיה. התסמינים המוקדמים כוללים עייפות מוגברת, אי סבילות לקור, כאבי מפרקים, עצירות, ציפורניים שבירות ודקות, חיוורון, האטה של קצב הלב, עודף משקל והפרעות שינה. התסמינים המאוחרים לעומת זאת עשויים לבוא לידי ביטוי בקול עמוק מהרגיל, דיבור איטי, מחזור חודשי לא סדיר בנשים, אין אונות בגברים, טמפרטורת גוף נמוכה, עור יבש בפנים ונפיחות בפנים.

התסמינים משתנים בין היתר בהתאם לרמת הרגישות האישית של החולה להורמונים של הבלוטה, לגיל שבו החלה ההפרעה (במטופלים מבוגרים התסמינים פחות חמורים מאשר במטופלים צעירים), לקצב שבו התפתחה ההפרעה (ככול שההתפתחות מהירה יותר, כך התסמינים יהיו רבים יותר לרוב) ועוד.

השמנת יתר היא בין התסמינים המתסכלים ביותר עבור המטופלים, הסובלים בשל ההפרעה מהאטה משמעותית בקצב חילוף החומרים. בדיוק כפי שמטופלים הסובלים מפעילות יתר של הבלוטה יתקשו לעלות במשקל, כך הסובלים מתת פעילות של הבלוטה, יתקשו לרדת במשקל גם אם יקפידו על פעילות גופנית ותזונה נכונה המעודדת הפחתה במשקל.

כיצד מטפלים בתת פעילות של הבלוטה?

הטיפול בתת פעילות של בלוטת התריס מבוסס על נטילת תרופות שתפקידן להוות תחליף להורמונים שהבלוטה אמורה להפריש באופן טבעי. באופן כללי מטרת הטיפול היא להפחית ואף למנוע את התסמינים השונים הנלווים להפרעה בפעילות הבלוטה ולהשיג איזון של רמות ההורמונים.

התרופה העיקרית הניתנת לחולים היא Levothyroxine: המינון האפקטיבי של תרופה זו הוא 1.6 מק”ג לק”ג משקל גוף ליום אך לאחר ניתוח להסרה של הבלוטה (כריתה מלאה), המינון גבוה יותר ונע בין 2.2-2 מק”ג לק”ג משקל גוף ליום.

נשים הרות זקוקות למינון גבוה אף יותר בשל חילוף החומרים המוגבר ובמקרים האלו מדובר כבר על מינון הנע בין 2.4-2 מק”ג לק”ג משקל גוף ליום. אם מדובר על תת פעילות תת קלינית, המינון יהיה מן הסתם נמוך יותר, כשלרוב מדובר על מינון של כ-1 מק”ג לק”ג משקל גוף ליום.

ד”ר רז הגואל הינו רופא מומחה העוסק ברפואה למעלה מ-15 שנים. מתמחה בהענקת טיפול רפואי מותאם אישית בהשמנת יתר

שאלות ותשובות - הקשר בין בעיות בבלוטת התריס להשמנת יתר

השארת תגובה